לבדי ברבת עמון, מספרת על חינוך

דר' אנג'ליקה עדנה קלו ליבנה

מזה 14 שנה פועלת עמותת "בראשית לשלום" בארץ ובעולם ומפתחת "תורת אנוש משותף" לחבר שונים באמצעות האומנויות.

שנים של ניסיון לימדו אותי שהביטוי דרך המחול והתיאטרון יוצר כוח חיובי, מניע  ומשחרר ותגליות אלו מעניקות כלים להערכה עצמית ולסובבים. המשתתפים נהפכים לדמויות ראשיות,  המשפיעות על גורלם ושואפות  לשינוי ושיפור העולם סביבם. המפגש בין שפת הגוף ושפת הנפש מעודד פיתוח דיאלוג חדיש ומתגלים אוצרות החבויים בעמקי הנשמה של כל אחד מהמשתתפים מכל גיל המשתתפים בפעילות. לאורך השנים הוזמנתי להעביר סדנאות והרצאות למורים ולמחנכים במקומות שונים בארץ ובחו"ל. לספר על הפעילות המופלאה של נערים יהודים, נוצרים, דרוזים, מוסלמים דתיים, חילונים, מקיבוץ וממושב.

ואז נסעתי לבדי לרבת עמון בעקבות הזמנה של ארגון הנשים מהאו"ם בג'נבה שביקשו להציג את הפרויקט בכנס בין לאומי בירדן.

אלה הרשמים של אותם הימים: יושבת ליד שולחן עם חברות חדשות מקפריסין, מרוקו ותימן. בשולחנות הסמוכים ישנן נשים מיפן, קוריאה, הרשות הפלסטינית, מצריים,  סוריה,כוויית, ארה"ב, ירדן, קפריסין, יוון, אוסטריה, גרמניה, ועוד… זוהי חוויה אמיתית… מסחררת… ללחוץ את ידה של אישה מאיראן, מלבנון או מערב הסעודית

ולהגיד "נולדתי באיטליה אבל אני חיה כבר 39 שנים בגליל, בישראל, על הגבול עם לבנון"…

להרגיש פתאום קר מסביב… ואחר כך לראות את החיוך… מפגינה את כל הקסם האיטלקי,  את האסרטיביות הישראלית ואת הרצון החזק של כל אימא בישראל…

על הפודיום מתחלפות עורכות דין, חברות כנסת, מחנכות שמצביעות על הצורך המידי לחינוך הדורות הבאים, ליצירת פרמטרים חדשים להעצמת האישה: לעצור את האלימות, את המסורות האכזריות, להוביל שיח חדש.

והנה מגיע הרגע שהכי לא רציתי. הנציגה הפלסטינית מעזה משמיעה את ההרצאה שלה. ההרצאה לחינוך נהפכת למסע מכפיש של ישראל.  לדמוניזציה… אני מתאפקת. הפה התייבש לי.  מספרים שקרים על חיילים שלנו שטובחים ברחובות… אישה לבנונית מבקשת את זכות הדיבור. אתמול היא לא רצתה לדבר איתי כי אני ישראלית. הבוקר ישבתי לידה בארוחת הבוקר וגיליתי שבתה לומדת בפירנצה. קניתי את ליבה בסיפורים על בראשית לשלום ועל איטליה…

היא פונה לקבוצת הפלסטיניות ומזכירה להן שגם לבנון הייתה תחת כיבוש. שהדרך היחידה להמשיך היא שיתוף הפעולה. יש מה ללמוד ממדינת ישראל, המפתח לעתיד של כל האזור היא חינוך לקבלה, לאורך רוח, לפתיחות!

אחרי ההרצאה שלי על תיאטרון ארקובלנו, על הפרוייקטים עם ירדן ועם הרשות, על המאמצים של

מישרד החוץ ומישרד החינוך לעזור לנו בחזון השלום, חיבקו אותי נשות קפריסין והזכירו לי כמה

קשה היה בין הצפון והדרום, כמה כאב וייאוש היו בארצן. וגם היפניות והרבה אחרות ניגשו אלי

להביע את התפעלותן מהאומץ. ואז חזרתי הבייתה… הלב גדוש ברגשות ובשאלות, ורק דבר אחד ברור ובטוח: אסור לנו להיכנע. עלינו להמשיך להציע את עזרתנו, להאמין באפשרות לפעול ביחד ולשתף את הכוחות האדירים

שלנו. היו רגעים שהרגשתי לבד, שרציתי פשוט לקום וללכת כדי לא לשמוע את ההאשמות, כדי לא לראות את מבטי הזעם… אבל נשארתי והזכרתי לכולן שבבתי החולים שלנו מטפלים גם בפליטים מסוריה, שאנחנו פעילים בעשרות פרוייקטים לחינוך לדיאלוג עם פלסטינים וירדנים, שהדלת שלנו פתוחה לכל מי שרוצה עזרה! תמיד!