שלום בשתי מערכות

יצחק, לא ברור היה לי האם התיאטרון הוקם יחד עם העמותה ב-2004 (וזה אומר שהוא קיים 4 שנים), או שהספירה מתחילה מ-2000, כשהיא פתחה את סדנת התיאטרון. אז תברר את זה אתה.

אילנה שלום,

 התיאטרון נולד בשנת 2000. העמותה הוקמה רק ב-2004 כדי שנוכל להרחיב את הפעילות

כותרת: שלום בשתי מערכות

משנה: שמונה שנים מפעילה עדנה קלו-לבנה (סאסא) תיאטרון קהילתי של בני נוער יהודים וערבים מהגליל. המופע שהם מעלים, שבו הם מביעים כמיהה לחיים ללא אלימות, זוכה להצלחה רבה באיטליה, שם הופיעו כבר פעמים רבות. לאחרונה זכה סוף סוף להכרה גם בארץ

מאת אילנה שובל

ב-12 באוקטובר 2000, ימים ספורים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצא, קיבלה עדנה קלו-לבנה (סאסא) טלפון מבן דודה, החי ברומא. " היה, ערב חג סוכות, הייתי שקועה בהכנות לחג, ולא שמעתי חדשות. ואז הוא אומר לי, שהוא צופה עכשיו בטלוויזיה, ומראים שם לינץ', שנערך בשני חיילי מילואים ישראלים, שנקלעו בטעות לרמאללה", היא מספרת. "אחר כך הוא התחיל לדבר בקול נרגש ונסער, שאנחנו צריכים לצאת למסע נקמה, שצריך להרוס את כל רמאללה, ושנפסיק כבר לפחד להגיב כמו שצריך", היא נזכרת.

השיחה הזו עוררה בקלו-לבנה סערת רגשות. מעבר לעובדה, שהאירוע עליו דיווח בן הדוד היה קשה מאד לעיכול, תגובתו והצעתו "להרוס את כל רמאללה" קוממה אותה. באותו לילה התיישבה מול המחשב, ושלחה מייל נסער, שבו ניסתה להסביר את מהותו של הקיום הרגיש והנפיץ בארץ, שיריות מהמותן בנוסח "להרוס את כל רמאללה" יכולות רק להקצין ולהחמיר. "כתבתי לו, שאנחנו לא יכולים להרוס שום דבר, שאצלנו בארץ הכל קטן וקרוב, אין לנו לאן לברוח, ומה שנהרוס היום יתפוצץ לנו בפנים מחר. כתבתי לו גם, שבמקום לחפש את מי להעניש צריך לחפש אנשים, שאפשר לדבר אתם, כי אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות זה לצד זה".

למחרת שב בן הדוד והתקשר, התנצל על המלים הקשות שלו, והוסיף, שהמייל ששלחה לו כל כך ריגש אותו, שהוא מבקש את רשותה להפיץ אותו בין חבריו ומכיריו באיטליה. קלו-לבנה הסכימה, ותוך ימים ספורים הגיע המייל גם לידיו של עיתונאי, שהתרשם עמוקות, והתקשר לבקש את רשותה לפרסם אותו בעיתון. "הוא אמר לי, שהוא לא ידע שיש בישראל יהודים, שרוצים שלום. הוא היה בטוח, שכולנו מחפשים רק דם ומלחמות", היא אומרת. "נתתי לו אישור לפרסם את המייל, ומאז כמעט כל שבוע הופיעה בעיתון הזה כתבה שלי על מה שקורה בארץ, והתחילו להזמין אותי להרצאות באיטליה".

אבל הפיכתה של קלו-לבנה תוך חודש לפובליציסטית ולמרצה מבוקשת הייתה רק חלק קטן ושולי מתוצאות אותו אירוע קשה. "שבועיים אחרי זה הבן הגדול שלי, גל, עמד להתגייס לצבא. אני תיארתי לעצמי, שהוא יגיע לשרת גם בשטחים, והרגשתי, שאני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולראות אותו מצטרף למעגל הדמים מבלי לעשות שום דבר, שימתן את האווירה הקשה".

התוצאה הייתה החלטה לפתוח סדנת תיאטרון לבני נוער יהודים וערבים בגליל. "אני מורה לתיאטרון במקצועי, ותמיד חשבתי, שבאמצעות התיאטרון אפשר לקרב בין זקנים לצעירים, בין קיבוצניקים למושבניקים וגם בין ערבים ליהודים. וכשמתקרבים זה לזה הרבה יותר קל למנוע התפרצויות של שנאה, כפי שקרה באיתיפאדה".

כשנפתחה הסדנה הראשונה השתתפו בה שישה בני נוער מהאזור. היום, לאחר שהסדנה מזמן הפכה לתיאטרון קהילתי רב תרבותי, הנושא את השם "בראשית שלום", משתתפים בו 32 נערים ונערות בני 13 עד 20, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, מהיישובים פקיעין, כפר-ורדים, פסוטה, איילון, סאסא, גוש חלב, דלתון, אבירים, עמוקה, מצפה הילה, מתת, צפת ונוף-כנרת.

עד היום התקיימו רוב ההופעות התיאטרון באיטליה בעקבות הזמנה של גופים שונים, ואף זכה בפרסים רבים, כולל פרס מטעם נשיא איטליה. "ממש לפני כמה ימים חזרנו מהביקור ה-20 שם", אומרת קלו-לבנה. בארץ, לעומת זאת, הם כמעט לא מוכרים. לאחרונה בכל זאת הצליחו לפרוץ מעט לתודעת הציבור הישראלי, כאשר הוזמנו לקיים שלוש הופעות –  האחת ברחבת התיאטרון היהודי-ערבי ביפו העתיקה, השנייה ביישוב הערבי-יהודי נוה-שלום, מול הנהגת השומר הצעיר העולמי, והשלישית בכפר מרר, מול מנהלי מתנ"סים.

ביניים: "הבאתי לארץ את כל המשפחה"

קלו-לבנה, היוזמת והמפעילה המרכזית של הפרויקט הייחודי הזה, נולדה ברומא בשנת 1955 בשם אנג'ליקה קלו, למשפחה בעלת שורשים עתיקים בקהילת רומא. "אבא שלי בא ממשפחה של סוחרים אמידים, ומוצאה של אימא ממשפחה של אינטלקטואלים ומשכילים", היא אומרת. "משפחת קלו היא מהוותיקות בקהילת רומא. אחת הגרסאות היא, שאבות אבותיה הגיעו כבר בתקופת טיטוס,עוד לפני חורבן בית שני. גרסה אחרת אומרת, שהם הגיעו לאחר גירוש ספרד. בכל מקרה, הם תמיד עסקו במסחר, והם חיים ברומא מאות שנים".

במלחמת העולם השנייה, כשהוריה היו עדיין ילדים, נאלצו משפחותיהם להסתתר, וכך ניצלו חייהם. "המשפחה של אבא הסתתרה במנזר, והמשפחה של אימא הסתתרה בכפר קטן בהרי האפנינים, בעזרתם של התושבים המקומיים", היא מספרת.

אביה של קלו-לבנה היה ציוני נלהב ופעיל בקהילה, ושלח את בתו, כמו גם את אחותה ואחיה הצעירים, לבית הספר היהודי ברומא. בהיותה בת 12 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ושנתיים לאחר מכן, כיוון שהצטיינה בלימודי עברית, נבחרה ללמוד הוראת עברית במדרשה לרבנים, ששכנה בקומה העליונה של בית הספר היהודי. "כל שנה היו בוחרים כמה תלמידים מצטיינים. הבנים הוכשרו לרבנות, והבנות למדו הוראת עברית על חשבון הקהילה. היות שהצטיינתי בלימודים בחרו גם בי, ושלחו אותי לרב הראשי של רומא, שיאשר את הבחירה. לפני שנכנסתי אליו הזהירו אותי, שלא אגלה שאני בשומר הצעיר, כי אם הוא יידע הוא לא יאשר את הלימודים. אבל אני לא חשבתי שיש לי מה להסתיר, וכשנפגשתי אתו ישר אמרתי לו, שעם כל הכבוד לדת אני גם מאוד ציונית, אני חניכת השומר הצעיר, ואני מתכוונת לעלות לארץ וללכת לקיבוץ. הרב חייך, אמר שהוא יודע עלי הכל, ושאין לו בעיה עם זה, כי מצוות יישוב ארץ ישראל קודמת".

קלו-לבנה התקבלה לבית המדרש לרבנים. "הייתי שם בת יחידה, כי כל שאר התלמידים היו בנים, שהיום משמשים רבנים ראשיים בערי איטליה", היא מספרת.

כל אותן שנים, בעודה תלמידת תיכון, המשיכה להיות פעילה בשומר הצעיר. עם סיום התיכון למדה שנה אחת סוציולוגיה באוניברסיטת רומא, ובשנת 1975, כשמלאו לה 20, עלתה לארץ עם גרעין של בוגרי התנועה באירופה, שהתיישב בקיבוץ סאסא.

עלייתה עוררה התנגדות עזה במשפחה. "אבא שלי נורא כעס עלי. הוא אמנם היה מאוד ציוני, אבל אף פעם לא חשב, שצריך בשביל זה לעזוב את איטליה. למרות התנגדותו שנתיים אחרי זה הוא ואימא עלו לארץ, והם חיים היום בהרצלייה. גם אחותי עלתה, והיא ובעלה מנהלים מסעדה איטלקית בתל-אביב, שמעסיקה עובדים בעלי מוגבלויות. אחריהם עלה גם אחי, שירת בצבא, אבל אחרי שחבר טוב שלו נהרג באימונים הוא נקלע למשבר וחזר לאיטליה. לאחרונה החליט לחזור, ויש לו כבר תוכנית להקים עיר סרטים בנגב. אז אפשר להגיד, שהבאתי אתי לארץ את כל המשפחה".

ביניים: פתחנו המון דלתות

מיד לאחר שהגיעה לסאסא השתלבה קלו-לבנה בפעילות תנועתית, ויצאה לשומריה כמדריכה. יחד אתה היה מדריך נוסף – יהודה לבנה, בן הקיבוץ ותלמיד כיתה י"ב. "מהרגע הראשון הייתה לנו כימיה נהדרת", היא אומרת. "הוא אמנם היה רק תלמיד תיכון, ואני הייתי מבוגרת ממנו בשלוש שנים, אבל זה לא הפריע לנו. שנינו מאוד האמנו בקיבוץ, בתנועה ובחינוך, מצאנו שפה משותפת ומאז אנחנו ביחד".

עם סיום לימודיו בתיכון התגייס יהודה לצה"ל, שירת בסיירת מטכ"ל, ואנג'ליקה, עכשיו כבר עדנה, החלה ללמוד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים, שם עשתה תואר ראשון בהבעה יוצרת. בתום השירות הצבאי של יהודה נישאו, ויהודה הוסיף את שם משפחתה לשם משפחתו. מאז שם המשפחה של כולם הוא קלו-לבנה.

לאחר נישואיהם החלה עדנה ללמד דרמה בקיבוץ, יהודה למד טכנולוגיה ופיזיקה, הקים את המגמה לטכנולוגיה בבית הספר אנה פרנק, ובהמשך עשה הסבה לתקשורת והקים את מגמת התקשורת בבתי ספר אחרים באיזור. במהלך השנים בהן עסקו בהוראה, כל אחד בתחומו, נולדו להם שלושה בנים – גל (בן 26, סטודנט לפילוסופיה ופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב), יותם (בן 23, קצין בשירות קבע בגדוד 50), וכפיר (בן 20, משרת בגדוד  50 מתחיל בית ספר לקצינים).

כשהייתה בהריון עם כפיר, מספרת קלו-לבנה, נקלע קיבוץ סאסא למצוקה כלכלית. "היות שהייתה תקופה מאוד קשה החלטתי לעשות משהו לשינוי המצב, והקמתי את חדרי הנופש של סאסא, 'נופש בעננים'. זה היה בסוף שנות ה-80, ונחשב לחידוש גדול, כי עוד לא הייתה אז תיירות כפרית בקיבוצים. בעקבות ההצלחה של המיזם הזה התחילו לפתוח חדרי אירוח בעוד ועוד קיבוצים, אבל בגלל אחוז התפוסה הגבוהה ,קיבלתי פרס מטעם משרד התיירות".

בשנת 1992 יצאו בני הזוג קלו-לבנה עם שלושת ילדיהם לשליחות מטעם התנועה ברומא. "למעשה, יהודה היה שליח, ואני יצאתי על תקן אשת שליח, אבל אני לא הטיפוס שיישב בבית ולא יעשה כלום, אני חייבת להיות פעילה, מה גם שיהודה ואני תמיד עבדנו ביחד, יזמנו והקמנו המון פרויקטים, אז היה מאוד טבעי, שגם עכשיו אשתלב בפעילות התנועתית".

וזה לא פגע בזוגיות?

"ממש לא. יהודה ואני אמנם שונים בהמון דברים, אבל בגלל זה אנחנו מאוד משלימים אחד את השני. הוא מאוד מחושב וזהיר, אני מאוד טמפרמנטית ומהירה, פועלת מאוד מהלב. אז אני שולפת דברים מהמותן, והוא מרגיע אותי כשצריך. יהודה גם מאוד טוב ביוזמות חדשות.. אז יוצא, שביחד יש לנו הספק עצום. אנשים לא מבינים לפעמים איך אנחנו מוצאים זמן לכל כך הרבה פרויקטים".

במהלך השליחות יצרו השניים קשרים רבים עם השגרירות הישראלית, עם נציגי הוותיקן, עם ארגונים נוצריים שונים ועוד. "פתחנו שם המון דלתות, שלפני זה היו סגורות, והשתלבנו מאוד יפה בפעילות של הקהילה".

ביניים: מרכז אקולוגי במירון

ב-1996 חזרו בני הזוג וילדיהם לסאסא, הביאו לעולם ילד נוסף, אור, היום בן 11, ובמקביל עשתה עדנה תואר שני ב"לסלי קולג'" בשילוב אמנויות בחינוך.

בשנת 2000, בעקבות המייל ההוא לבן דודה, החלו להזמין אותה להרצות באיטליה, בעיקר בפני מורים ואנשי חינוך. כיוון שביקוריה באיטליה היו תכופים מאוד ניצלה את ההזדמנות לעשות דוקטורט באוניברסיטת רומא בחינוך ותיאטרון.

בין לבין פתחה את הסדנה לבני נוער יהודים וערבים, שהלכה וגדלה, ומשכה אליה עוד ועוד בני נוער. באחד מסיבובי ההרצאות שלה באיטליה הזדמנה לטרייסט. "סיפרתי שם על סדנת התיאטרון שהקמתי, ומישהו זרק לי, שאם תהיה לנו הופעה – הוא ישמח להזמין אותנו. כשחזרתי לארץ מיד ארגנתי עם הנערים מופע, הודעתי לו, והוא הזמין אותנו. מאז אנחנו מוזמנים שוב ושוב, וכבר היינו באיטליה 20 פעם. הופענו בערים ועיירות, בפורומים שונים, בפני תלמידים בבתי ספר, ובעיקר, בפני מורים ואנשי חינוך".

המופע המרכזי, "בראשית", הנמשך כ-45 דקות, מוגדר כפואמה פדגוגית, שיצרו שחקני התיאטרון יחד עם הבמאית. המופע מלווה מוזיקה מקורית של אמיר יעקובי ורמי הראל, ובמהלכו מביעים הנערים בתנועה את כמיהתם לחיים ללא אלימות, עם הבנה הדדית וקירוב לבבות בין שונים. כמעט עד סוף המופע מופיעים הנערים בשתי קבוצות, האחת לבושה כתום והשנייה לבושה סגול, ופניהם מכוסים במסכות. רק בסוף המופע, כאשר הם מסירים את המסכות ונחשפים בשמותיהם, מתברר שכל אחת מהקבוצות מעורבת וכוללת יהודים וערבים כאחד.

בחלק מהקטעים מזמינים השחקנים את הקהל להצטרף אליהם בשירה וריקודים, ותמיד זוכים להיענות והתלהבות רבה. "היו כבר פעמים, שהופענו באולמות גדולים, עם יותר מאלף מקומות, שהתמלאו עד אפס מקום. כשהגיע השלב של הריקוד המשותף כולם קמו על הרגליים והשתגעו שם מרוב התלהבות".

מה לאיטלקים ולסכסוך היהודי-ערבי?

"מסתבר, שהנושא של רב תרבותיות והיחס אל האחר מאוד מעסיק אותם. בשנים האחרונות נקלטו באיטליה כ-2 מיליון מהגרים, רובם מוסלמים, והאיטלקים לא כל כך יודעים איך להתמודד עם זה. אנשי חינוך מוצאים את עצמם בבתי הספר עם בני תרבויות שונות, נתקלים בביטויים של שנאה וגזענות, ומתקשים לגשר על הפערים. כשהם רואים אותנו מופיעים ביחד ומוצאים דרך לגשר על הבדלים תרבותיים ודתיים ועל עוינות של עשרות שנים הם נורא מתרגשים, ומקבלים מאתנו השראה. הם גם מגלים בהזדמנות זו, שהישראלים, שיש להם באירופה שם של מחרחרי מלחמה, הם לא בדיוק המפלצות שמתארים בתקשורת, ושיש אנשים בארץ הזו, שרוצים שלום. חוץ מזה, כולם מתאהבים בנערים שלנו ובמסר שהם מעבירים, שהוא מסר של שלום".

את פעילות התיאטרון מממנת קלו-לבנה בעיקר מתרומות, שאף אפשרו לה להקים אתר אינטרנט יפהפה, המספק מידע לכל מי שמתעניין בפעילות התיאטרון. את הנסיעות, היא אומרת, מממנים הגופים המזמינים אותם לאיטליה. "כל נסיעה כזו כרוכה בהוצאה של כ-50 אלף יורו, כי זה כולל טיסות של כל הקבוצה, שהות ואירוח, אוטובוס צמוד שמלווה אותנו לאורך הביקור, והעסקת איש ביטחון. הם גם משלמים לנו על כל הופעה, והכסף הזה, שמצטרף לתרומות, מממן את פעילות התיאטרון".

בשנת 2004 הפך התיאטרון לעמותה, הנקראת "בראשית שלום", שקלו-לבנה היא המנהלת הפדגוגית שלה, ובן זוגה יהודה משמש מנהל אדמיניסטרטיבי. אף שמדובר בפעילות מאוד אינטנסיבית השניים אינם מושכים משכורות לעצמם, שכן כספי התרומות וההופעות הם קודש לפעילות התיאטרון.

בשנה האחרונה הקימה העמותה פרויקט נוסף – גרעין של יהודים וערבים, המבוסס על משרתים בשנת שירות ושירות אזרחית. "הגרעין הראשון, שחבריו מגיעים מגוש-חלב, שייח-דנון, חורפיש, כפר ורדים, נהריה, חיפה, מנוף וכרמיאל, מתגורר בבית הספר שדה הר מירון, וחבריו יוצאים מדי יום לפעילות חינוכית בבתי ספר ומועדוניות ביישובים שונים בגליל. ושתביני: גיוס חברים לגרעין, בעיקר במגזר הערבי, איננו עניין פשוט. הורים ערבים לא ממהרים להסכים, שהבנים שלהם, ובעיקר הבנות, יגורו בקומונה של בנים ובנות. יש גם לא מעט התנגדות לכך, שהם יעשו שירות לאומי. אז אנחנו מסבירים להם, שאם הם רוצים שוויון זכויות בחברה הישראלית – שירות אזרחי הוא דרך טובה להשיג את זה. לבנות אנחנו מאפשרים לא לישון בקומונה, מתוך התחשבות בהוריהן, ומשום שאנחנו מבינים, שצריך המון אומץ כדי להשתלב בגרעין כזה. בינתיים זה עובד, ואני מקווה שבעתיד זה יגדל ויתרחב. כי החלום שלי הוא להקים בהר מירון מרכז אקולוגי לחינוך לשלום באמצעות אמנויות, וכבר גייסנו לזה כמה תורמים, כולל תמיכה של בית הנשיא ומשרד ראש הממשלה".

בינתיים מתמודדת קלו-לבנה עם קושי גדול להמשיך ולקיים את העמותה. "העיסוק בזה דורש ממני ומיהודה המון עבודה. נכון להיום הקיבוץ מאפשר רק לי לעבוד בזה במשרה מלאה, אבל בתמורה אני נדרשת להעביר לקיבוץ סכום חודשי קבוע בשווי משכורת ממוצעת במשק. כיוון שהכספים של העמותה מאוד נחוצים לפעילות השוטפת אני נאלצת להיות יצירתית מאוד: אני מלמדת, מכינה מסיבות סיום,מעבירה סמינרים והרצאות ומחפשת כל הזמן מקורות הכנסה כדי לא לגעת בכספי העמותה. וזה מאוד מכביד עלי. קיבוץ סאסא עוזר לנו מאוד בכל מיני דרכים והרבה חברים גאים  בפעילות שלנו.  החלום שלי הוא שנוכל לעבוד כשליחים כמו בתקופה שהיינו באיטליה ולהקדיש את רוב זמננו לחינוך ולאומנות, להסברה על ישראל לדיאלוג בין שונים, לתרבות ומסורת.  .  יש ימים שאני מרגישה שאני כורעת תחת הנטל. יהודה, שמאוד עוזר לי, עושה הכל בשעות הפנאי, כי הקיבוץ דורש ממנו לעבוד במשרה מלאה במפעל. אז כל ערב, כשהוא גומר יום עבודה, הוא מתיישב בבית ומתחיל יום עבודה נוסף בעמותה, והעומס הזה קורע את שנינו".

לאחרונה הקימו בני הזוג ועדת היגוי, שחבריה מסייעים להם, בהתנדבות כמובן, בגיוס תרומות ובפעילויות שונות. "זה מאוד עוזר לנו, אבל לא מספיק", אומרת קלו-לבנה. לפיכך, בימים אלה הם בודקים הצעה לקבל חסות של חברה איטלקית, בתקווה שאולי זה יפתור את הבעיה. עד שזה יתרחש הם ממשיכים להיקרע בין המחויבות המוחלטת לקיום התיאטרון הקהילתי לבין תביעות הקיבוץ והפרנסה. ובכל זאת אין להם כוונה להפסיק. "בעיני זו עבודה נורא חשובה, בעיקר היום, על רקע המהומות שהיו בעכו, והאירועים הקשים בחברון ובשטחים.

בלי שום ספק כל הפרוייקט הזה יכול היה להיווצר רק בקיבוץ כמו סאסא שבמשך שנים רבות עסק בחינוך ואנטגרציה ועכשיו, שהתברכנו במפעל מצליח העוסק במיגון ובלחימה בטרור,  נוכל להמשיך להיות לדוגמה עם הפעילות שלנו הערכית, ציונית, וחברתית באזור..