ריאיון עם רחל פרנקל: אישה, אם ובת-אדם

כשהתבקשתי לראיין את רחל פרנקל, אמו של הנער הנרצח, נפתלי פרנקל, חשתי קטנה כל כך; לא ידעתי אם כוחי ואומץ לבי יעמדו לי, אך בתום התלבטויות והתייעצויות אינספור, השגתי, לבסוף, את מספר הטלפון שלה. רעד שלא חוויתי מעולם עבר בי למשמע קולה, ולבי הוצף בפרץ רגשות עזים. אך רחל הייתה רהוטה ונעימה, ולכל שאלותיי השיבה בגדולה ובאנושיות שאני מאחלת לכל סובביי, גם מעבר לגבול.

 

תוכלי לספר לנו משהו על משפחתך?

יש לנו שבעה ילדים, נפתלי הוא השני. אחיו הבכור סיים את אותו  התיכון, 'מקור חיים' בכפר עציון, והוא כרגע בדחיית שרות כדי ללמוד עוד תורה לפני גיוסו לצבא. אחריהם יש עוד ארבע בנות (בגילאי 6 עד 14) ואח קטן, בן 4. אנחנו גרים במרכז בארץ, על הכביש בין תל אביב לירושלים; שלחנו את הבנים ללמוד בכפר עציון כי בית הספר שם ייחודי מאד, ומשלב דתיוּת עמוקה עם פתיחוּת גדולה והעצמה אישית של התלמידים. האיש שלי הוא משפטן שעובד במשטרה ואני עוסקת בהוראת תורה לנשים, חלק מהתחדשות אורתודוקסית-פמיניסטית, שהרחיבה את גבולות תלמוד התורה ברמה הגבוהה ביותר גם לנשים.

 

לפני האירוע, חשתם אי-פעם בסכנת-חיים?

לגמרי לא. אנחנו חיים במקום שקט ופסטורלי. המציאות הפוליטית מורכבת, אולם זה מעולם לא השפיע על חיינו לפני כן.

 

האם חשבתם לעזוב וללכת לחיות במקום אחר?

לגמרי לא. היום, כמו תמיד, אני מודה להוריי שעשו את הצעד הקשה והאמיץ, ועלו ארצה מאמריקה עוד באמצע שנות החמישים.

 

איך חיים הילדים האחרים את הטרגדיה? איך את מסבירה להם מה קרה?

כל ילד וגילו, רמת ההפנמה שלו וסוג ההתמודדות שהוא בוחר. אנחנו מדברים על נצחיות הנשמה ועל כך שנפתלי יכול עכשיו להיות עם כל אחד מאתנו כל הזמן, מפני שהוא לא מוגבל עוד על ידי הגוף. זה עוזר חלקית, אבל לא פותר את החסר והגעגוע. אני מנסה לשמור על האיזון בין הרצון להמשיך ולהיות בית שמח ונורמלי, לבין נתינת לגיטימיות לכאב ולעצב, וידיעה שקרה כאן דבר נורא ואיום. חשוב לי שילדיי לא יגדלו בתוך רגשות של כעס ושנאה.

 

מה מקומם של האלוהים והאמונה בחייך? עד כמה אמונתכם מסייעת לכם?

רבים שאלו אותנו האם קל לנו יותר כאנשים מאמינים. עניתי להם שאנחנו קודם כל הורים, וכי החרדה לשלומם של בנינו בשבי לא היתה קלה יותר בגלל האמונה. במציאות החדשה שלנו, של ההתמודדות עם הרצח שלהם, אנו חווים חסך ענק, געגוע, חוסר הבנה שזה אכן קרה במציאות, דברים שהיו עוברים על כל משפחה, מאמינה או לא; מצד שני, האמונה והדת כן מספקים עבורנו קונטקסט מחשבתי ויומיומי שנותנים לנו כוח רב: ישנן מצוות ומנהגים שמסדירים את ימי האבל; יש לנו את היכולת להתפלל לעומק. השגרה והסדר של התפילות מכריחות את האדם לתפקד ולא לשקוע; האמונה בנצחיות הנפש מסייעת גם היא. אפילו הקונטקסט ההיסטורי נותן כוח במידת-מה, שכן הילדים האלה חברו לשורה ארוכה של בני-אדם שנרצחו בגלל שהם יהודים. המשמעות של המוות לא הופכת אותו לקל יותר, אבל הדת נותנת לנו קונטקסט וכלים להתמודדות.

 

האם, לדעתך, יש לדת את הכוח לסייע לפתרון הקונפליקטים בארץ?

אין לי תשובה לשאלה הזו. במהלך ימי החיפושים פגשנו אנשי דת רבים, מוסלמים וערבים-נוצרים, שהיו מזועזעים מהפשע ומאד רצו לעזור. לעומתם, תאי החמאס שביצעו את הרצח הם קיצוניים מאד ולא מושפעים כלל מאנשי רוח מתונים.

 

בנאומך באו"ם, אמרת כי הרבה נעשה כדי להציל את שלושת בניכם, אך כי היה צריך להיעשות יותר. חשת בסולידריות סביבכם וסביב משפחותיכם?

הרגשתי סולידריות עצומה מהמוני אנשים ברחבי העולם. בכנס בו נאמתי באו"ם לא היה מקום לאמפתיה או לדיון, אך ההופעה שם הייתה חשובה מאוד כדי להעלות את רמת הדיון הבינלאומי.

 

איך עלה בדעתך למסור מילות חיזוק והשתתפות למשפחת הנער הפלסטיני הנרצח?

זה היה פשוט, מובן מאליו. הזדעזעתי עד היסוד מהרצח הזה, והרגשתי בכל ליבי את סבלם של ההורים. היה חשוב לנו מאד להבהיר שאסור שאף אדם חף מפשע ייפגע, וכי יש להשאיר את הטיפול בפרשה לשלטונות החוק בלבד. אני גאה בשלטונות החוק שמיהרו לחקור ולתפוס את הפושעים.

 

איזה רושם עשתה עליך משפחתו של הנער הפלסטיני?

אינני מכירה אותם, אך ברור לי שהם עוברים סבל נורא ונתונים ללחצים כבדים מאוד מתוך החברה שלהם.

 

את הריאיון סיימתי ברצון עז לזעוק קדיש; לחלוק עם העולם את תפילתה של רחל, להצטרף לחיבוק שהיא מקבלת מן האנשים שסביבה, מהמשפחה מהקהילה ומהמדינה כולה ; לפני שנפרדנו, היא ביקשה להזכיר שהקדיש הוא גם תפילה לבקשת שלום:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם  בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

 

ונאמר אמן.

 

 

קרדיט: עדנה אנגליקה  קלו ליבנה