המופע "בראשית" בכפר ג'לג'וליה

מטבע היעוד שמוביל אותי ב-15 שנים האחרונות הייתי צריכה לסמוך על כולם. הייתי צריכה לחשוב באופן רציונלי ולא להיסחף בדעות קדומות ופחדים על הלא נודע. אבל אחרי האסון בבית הקפה בתל אביב, אחרי הסרטונים על המחבל שבוחר בקפידות אגוזים ואחר כך מחזיר את הכל ובדם קר פותח תיק ומסתער עם רובה על כל מי שנתקל בדרכו, הלב שלי לא הפסיק לצרוח בקרבי וסערת רגשות התחוללה בכל גופי.  הכל היה מוכן: הבמה באודיטוריום המפואר של ג'לג'וליה, התאורה, הגברה, האישורים של הורי ילדי ארקובלנו מהקיבוצים, מהמצפים ומהכפרים. אנשי הארגון "חיים משותפים" התקשרו ללאו הרף כדי לוודא שהכל בסדר ושהפעילות משותפת של הארגון עם עמותת בראשית לשלום, עליה הסכמנו יחד, אכן תהיה. בתוכנית היה המופע הנצחי שכובש כל לב וכל נשמה "בראשית" וסדנת גיבוש שאני, יחד עם הנערים הייתי צריכה להעביר לאנשי הארגון ולילדיהם.

ביום שני 4/1 היינו אמורים לנסוע ולהתחיל את התוכנית בשעה 17:30.  הייתי בבלבול מוחלט: המחבל היה אדם לא יציב…. כמה כאלה יש בארץ? ואיפה הוא בכלל, למה עדיין לא תפסו אותו? גם אצלנו יש מטורפים…אני לא מזדהה אתם וזה מה ששירין וראשה ומאי אומרות. גם בגוש חלב יש מוסלמים. והם שכנים וחברים של אמת. הם כאן, כל יום ביננו. אבל …אבל!

כרגיל יהודה הרגיע אותי.: "אין לך מה לדאוג. ג'לג'וליה ומתן הן כמו סאסא וגוש חלב! אני אבוא מהעבודה, מזיכרון יעקוב ונגיע לשם ביחד. אין לך מה לדאוג."  בבוקר ערכנו עוד כמה חזרות באודיטוריום של סאסא. אכלנו בחדר האוכל והילדים עלו על המיניבוס כשצוחקים, מתחבקים ומתלוצצים בשפות השונות שלהם, בשמחה ובאנרגיה כמו שרק ילדים בגיל הזה יודעים לעשות.

בדרך לקחתי את המיקרופון ואמרתי להם:" חמודים! אתם קולטים שזו השליחות הכי גדולה מכל המסעות באיטליה שעשינו עד עכשיו! אתם מודעים שזה לא מובן מאליו שהיום אנחנו נוסעים ביחד, לכפר ערבי כולו מוסלמי להביא מסר של דיאלוג ושל שלום?" הם מסתכלים עלי. הם יודעים, אבל עיניהם נוצצות באור אמיתי של אמונה: הם חברים וסומכים זה על זה וזה מספיק להם.  "בואו נעשה תפילה, כל אחד לאלוהים שלו". אני מציעה. הם עוצמים את העניים. מחייכים. יש מוזיקה ברקע…או אולי אני מדמיינת…. אחת הבנות אומרת לי: "אל תדאגי עדנה, תמיד אנחנו מוקפים מלא מלאכים!!!!"

וכשאנחנו מגיעים התלבטויות, המחשבות מטרידות, הדילמות מתפוגגות. אנשי הכפר, ראש המועצה, נציגי הארגון והקהל כולו מקבלים אותנו באהבה רבה, בכבוד אין סוף, בתקווה ובאסירות תודה.

בזמן ההצגה הרבה צופים בוכים בקהל. כשנפרדים מרגישים חיבוק עוטף מסביבנו, חיבוק שרוצה להגיד "בואו נישאר שפויים, בואו נשמור ביחד על כל הטוב שיש לנו! בואו לא נוותר! "

עדנה קלו ליבנה